אני אשתף אתכם שהיה לי ממש קשה לכתוב לקראת הערב,
חשבתי שזה רק בגלל שהיה קשה להחליט מה לכלול ועל מה לוותר,
אבל היום, כאן, אני מבינה שהקושי הוא ממקום אחר,
כי איך אפשר לדבר על זה שאבי לא כאן כשהוא כל כך כאן איתנו.
"מאיפה מתחילים? איך אפשר בכלל להספיד ולהיפרד מאדם כמוך?
מאח חורג שמצד אחד היה קצת כמו אח גדול בתקופות מסויימות, וכמו חבר לשיחה בזמנים אחרים?"
את המילים האלה אבי כתב בעצמו על בעלי, על אריאל, אחרי שאריאל שנפטר.
אבי ואריאל הם אחים חורגים מנישואין שניים של הוריהם, אין ביניהם קשר דם.
המשפחות שלהם התחברו כשהם כבר היו נערים,
כך שהם יכלו לבחור איזה סוג קשר יהיה להם, והם בחרו להיות אחים, ואפילו אחים קרובים ממש.
אמנם רחל ביקשה ממני לדבר הערב,
אבל אני מרגישה שאריאל הוא זה שהיה צריך לעמוד כאן
ולספר לכולנו איזו אבידה גדולה איבדנו. אני אעשה כמיטב יכולתי.
ההיכרות שלי עם אבי ורחל נשענת על כמה וכמה תמונות ילדות.
את רחל ואת משפחת וולף אני מכירה עוד מהיותנו ילדות קטנות ב'מניין הגוש',
לא צמחה שם איזו חברות מיוחדת אבל ההיכרות בינינו ובין המשפחות המשיכה לאורך השנים.
גם את אבי אני מכירה כבר מילדות מהסניף,
הוא משבט שלם ואני מאמונה, ובהתבסס על כמות השעות שכל אחד מאיתנו בילה שם,
אפשר לומר שאנחנו מהבוגרים היותר מושקעים בסניף.
גם שנים אחרי שסיימנו את חבריא ב',
היינו נפגשים בלילה הלבן של חודש ארגון כדי לשפשף את רצפת בית הכנסת,
ורק לפני שנתיים או שלוש מצאנו את עצמנו, אבי ואני,
בסניף בלילה שלפני שבת ארגון, בסביבות 2 לפנות בוקר, בוגרים גאים.
בארוחות שבת היינו נזכרים בסיפורים מהסניף וספק מתענגים, ספק מרימים גבה על שטויות שעשינו.
ואחרי שכבר הכרתי את אבי ואת רחל הכרות בנפרד, ולא מעמיקה במיוחד,
התחלתי להכיר את אבי דרך אריאל.
אבי ורחל התחתנו כמה חודשים לפנינו כך שקיבלתי גיס וגיסה חורגים – שזו קרבה מוזרה,
נראה לי שאף אחד לא יודע להגדיר אותה במדויק.
זה משהו בין גיסים בחצי קלאץ' לגיסים על מלא, אבל זה משפחה לכל דבר.
וכשמתן התחיל בהימלפרב, אבי קיבל זהות נוספת אצלנו בבית בתור שותף יום יומי לחינוך הילדים.
נושאי השיחה בינינו כללו את הכיסאות הלא נוחים בבית המדרש,
ביטול לימודים בימי שישי, מסע לפולין, השתתפות בית הספר בשביתות,
ועוד המון סוגיות שהעסיקו אותי כהורה ואת אבי כמחנך.
ואני לא רוצה להקטין בערכן של השיחות האלה שהיו מלאות בשיקולים לכאן ולכאן,
כיאה לכל שיחה עם אבי, אבל הזמן קצר…
בסמוך לאחר המוות של אריאל, אבי כתב ושאל:
"אז מהן הלכות האבלות לאח חורג?
אדם שלפני 24 שנים (ועכשיו כבר 28) נהפך פתאום לסוג של אח? קריעה?
זה קורע לגמרי את הלב, ישיבה על הרצפה?
במילא בקושי מצליחים לשבת יותר מכמה דקות במקום אחד.
שבעה? זה לעולם לא יגמר",
אבי ואריאל היו כל כך קרובים ובהרגשה שלי, גם כעבור כמה שנים,
אבי לא ממש מצא את מקומו מול האבדן של אריאל,
כי כמו שאבי כתב – מהן הלכות אבלות של אח חורג? ומהו אח-חורג שכול?
מבחינתי היה טבעי שאבי יתפוס מקום מרכזי יותר בשכול שלנו,
אבל אבי, באופיו העניו, הלא מטריח ולא כופה על אחרים,
התמקם מחוץ למוקד, גם כשקיוויתי שיקח תפקיד מרכזי יותר.
התלבטתי לא מעט עד כמה אני יכולה להזכיר את אריאל הערב, בשלושים של אבי,
היה עדיף שאזכיר אותו פחות
אבל אני מתקשה להפריד בין חוויית האבידה והפספוס העצומים שמלווים את האחד וגם את השני.
זה מרגיש כאילו הכל קורה מחדש, רק שהחלפנו תפקידים.
אספר קצת על מה שאבי היה עבורי.
אחרי שאריאל נפטר אבי ידע לפרגן, לעודד ולתמוך במקומות הנכונים,
ועם האמת שאפיינה אותו הוא גם נתן מקום לקושי. להמון קושי.
הוא עשה את זה בהודעות קצרות בהן הוא פרגן לילדים או לי,
ומאחורי המילים הכתובות הסתתר מסר מאבי- הילדים בסדר, את בסדר, יהיה בסדר.
ויש לי עשרות הודעות בהן אבי כותב לי "תודה ששיתפת",
ואני יודעת שמה שהוא באמת התכוון לומר זה – תודה שהעברת אלי חלק מהמשא שלך.
כי אבי לא יכול היה לראות אדם אחר סוחב ולא להושיט יד.
בשנה האחרונה הצקתי לאבי כמה פעמים בהתמודדויות אישיות שהטרידו אותי.
בדרך כלל גם רחל הייתה שותפה לשיחה.
הרגשתי קצת מפונקת, וזכות גדולה שאני יכולה לקבל את מלוא תשומת הלב מאדם כמו אבי לטרדות שלי,
ושההיסטוריה המשותפת שלנו מספיק רחבה שלא צריך לבזבז זמן על סיפורי רקע.
והיה כל כך טוב להתייעץ עם אבי,
כי שם, בשיחות האישיות האלה הרגשתי שאבי בא כולו, מתייצב קודם כל להקשיב,
וכשאבי הקשיב למה שיש לך לומר, הוא באמת הקשיב.
וגם ידעתי שאבי לא יוותר לי ויגיד מה הוא באמת חושב, גם אם יהיה לי פחות נעים לשמוע את זה.
אבי גילם בעיני את "האמת והשלום אהבו".
אם הייתי צריכה ללמד מישהו את אבי על רגל אחת, זה מה שהייתי מלמדת,
"האמת והשלום אהבו". כולנו מכירים את הסוגיה הזו – איך יכול להיות אמת ושלום ביחד,
אחד תמיד יבוא על חשבון השני.
אבי ידע להחזיק גם באמת הפנימית שלו וגם בשלום עם האחר מבלי לוותר על אף אחד מהם.
בקבוצת הווטסאפ של זיכרונות מאבי יש עשרות סיפורים כאלה.
אני הרגשתי את זה באופן ספציפי לאחרונה כששיתפתי את אבי באיזה נושא שממש ציער אותי.
אבי היה מאד אמפטי לרגשות שלי, מפרגן ותומך,
ובמשפט הבא הוא העמיד אותי במקום והציע כמה מחשבות שלא לקחתי בחשבון.
הוא יכל היה פשוט להסכים איתי, זה בוודאי היה הרבה יותר נוח לשנינו,
אבל הוא לא יכל לוותר על האמת שלו
ומצא את הדרך העדינה להביא אותה בפני, ואני כל כך מעריכה אותו על כך.
אנשים שואלים אותי אם היינו קרובים, אבי ואני, ואני קצת מסתבכת עם התשובה,
כי איך מסבירים גיס חורג, איך מסבירים אדם שהקרבה אליו היא משפחתית אבל לא קשורה לDNA
אלא לדברים הרבה יותר חזקים מזה, כמו אהבה והערכה הדדיים, וערכים משותפים.
ואני נזכרת באין ספור שיחות על הנושאים הכי ערכיים שיש,
על תורה והשקפה ועם ישראל ואחדות ועל משפחה.
שיחות שבהן תמיד הרגשתי כמה אבי מדבר את האמת שלו בנוקבות מחד,
אבל גם בעדינות.
וכמה הרגשתי ברת מזל שאני והילדים יושבים אצלכם בשלחן שבת ומנהלים את השיחות האלה.
אנחנו שומעים הרבה על מה שהעולם איבד עם נפילתו של אבי,
אבל אם אתם שואלים אותי מה אני איבדתי, אני איבדתי משענת.
משענת למחשבות שלי, גם למחשבות גדולות של ערכים ועם ישראל ותורה,
וגם למחשבות פרטיות שמדברות על אובדן ועל קושי בעולם בו הכללים השתנו באמצע החיים.
אבי אפשר לי להניח בפניו בלגן של מחשבות ועזר לי לעשות בהן קצת סדר.
ובשיגעון של השנה החולפת הספקתי קצת להציק לאבי עם המחשבות האלה אבל לא מספיק,
וחיכית שיסיים את המילואים כדי שאוכל שוב להשעין עליו את המחשבות שלי ולעשות בהן סדר.
ועכשיו מה?
אבי כל כך חי, והילדים והמשפחה, והקהילה כל כך מלאי חיים,
שזה מאד מבלבל, היש ואין האלה שנמצאים כאן ביחד.
אני חושבת שהתחושה שמלווה אבדה גדולה כל כך שמוקפת בחיים מלאים כל כך היא הדו-קוטביות,
הרגשה שאת כל הזמן נמשכת לשני כיוונים נגדיים,
מצד אחד הרצון והצורך להתרסק, פשוט לשמוט הכל, "תעצרו את העולם אני רוצה לרדת",
ומצד שני ההכרח להמשיך הלאה, להמשיך בשביל הילדים,
להמשיך את דרכו של אבי בהקמת מבנה לקהילה,
ורחל, להמשיך בשביל עצמך עם כל הטוב שאבי השאיר לך ועם הטוב שהוא עדיין.
דו קוטביות בין עצב לשמחה, עצבות שאבי לא כאן, ושמחה על מה שכן,
ובכל עצב יש שמחה ובכל שמחה עצב – אבל הן תחושות מנוגדות אז איך הן נמצאות שם ביחד כל הזמן.
ואפשר להשתגע מרוב רגשות מנוגדים שאיכשהו מתקיימים יחד.
וכגודלו ועצמתו של אבי, כך גודל החור והחסר שהוא השאיר,
אבל החסר הזה מלא בכל מה שאבי הספיק ובכל מה שהוא השאיר כאן.
אז אני שואלת, איך נפרדים מגיס חורג, אח חורג, חתן, בן חורג, גיס ליעל ולוולפים,
אח לאליעזר, בן לרבקה ובן ללואי, אבא ליהודה, שירה, טליה, הדס, אלישיב, הלל, רעות ונוה.
ורחל, מה אני אגיד לך, באמת מה?
איך נפרדים מבעל, בן ברית, שותף לחיים ושותף לחלומות?
אז לא ממש נפרדים, ולא ממשיכים בלעדיו אלא אתו.
הוא השאיר לכם ולנו כל כך הרבה מסרים וכיווני דרך.
לסיום אני רוצה להקריא עוד כמה דברים שאבי כתב לי ולמשפחה אחרי שאריאל נפטר,
וללמד מהמילים של אבי איך ממשיכים:
"יהיה טוב. החיים חזקים יותר.
החיים עוצמתיים בצורות שאנחנו לא מבינים! והקב"ה נותן החיים הוא גם בעל הנחמות.
רק הוא. עוד יבואו ימים של שמחה, ימים של אושר גדול
(שלאחריהם שוב ימים של קושי וחוזר חלילה), וימים של צמיחה ובנייה.
… כמה כוחות הקב"ה יהיה חייב לנו.
למשפחה, לכל הסובבים. המון. הוא חייב לנו כל כך הרבה
– אחרי מה שהוא לקח. ח'תיכת תשלום הוא יצטרך לפרוע!"
ואבי המשיך:
בינתיים נכאב, נעבור את הימים האלו,
נשתדל שיהיה בטוב, ניקח דברים בפרופורציה,
ננשום עמוק, ונבין שיש הרבה כאב בהרבה מעגלים,
ושיש לכבד ולהיזהר. אולי הכי חשוב זה שיחד, באמת יחד יותר קל.
נעה.
