בס"ד
"כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד".
רבנים חברים יקרים,
מאד קשה לדבר בלשון עבר. קשה לכתוב. זה לא נתפס.
לא מעט פעמים היינו יחד בחבורת הקודש הזו.
השייכות הזו מוסיפה נופח עצום בתחושת הזכות שאני חשה, בלהיות אשתו של אבי.
בימים אלה אני מאמינה שאני יכולה ממש להוכיח ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים",
כמו שהגמרא אומרת: "יעקב אבינו לא מת". אבי מרגיש לי כל כך חי.
הנשמה שלו נוכחת, עוטפת, מסביב, מבפנים. אפילו תנועות הגוף, מאור הפנים והחיוך.
את המילים הבאות אני מצטטת מתוך הודעת ווטסאפ שהוא כתב
לחיילים של הגדוד שלו בדיוק לפני שנה – לפרשת ויחי,
במסגרת הודעות חיזוק שהוא נתן להם לאורך 250 ימי המילואים.
הכותרת היא: "על חיים, ועלינו- לפרשת ויחי יעקב.
פרשתינו היא אחת משתי פרשות בתורה שבשמן מופיעה המילה 'חיים',
פרשת חיי שרה ופרשת ויחי.
לא בכדי שתיהן נמצאות בספר בראשית,
מכיוון שהוא עוסק בתחילת החיים, בבריאתם, ובמידה מסוימת- בהגדרת החיים.
שתיהן מתארות דווקא את סוף החיים, את הפרישה מהחיים.
מדוע אם כן הן אלו שנקראות "חיים"?
כאן אבי מסביר על ההבדל בין ההגדרה המדעית וההגדרה התורנית.
"אמנם חיים על פי המדע פירושם אוסף התנועות של הגוף והיכולת לנשום,
אבל מבחינה תורנית חיים הינם חיים רק כשהם בעלי משמעות..
בתרגום אונקלוס מפורש ש"ויהי האדם לנפש חיה",
הכוונה היא רוח ממללא, כוח הדיבור היא רוח החיים,
רוצה לאמר שחיים הינם המשמעות של הדברים ולא סתם כוח הקיום והתזוזה,
שהרי הדיבור הוא ביטוי ליכולת נעלה של האדם, יכולת שכלית,
יכולת של הבחנה וחיבור- יכולת של משמעות.
תפיסת החיים בצורה הזאת מסבירה את מאמר חז"ל המפורסם "צדיקים במיתתם נקראו חיים…
רשעים בחייהם קרויין מתים"…
חייהם של הרשעים הינם חסרי משמעות גם אם כרגע הם נושמים, זזים ופועלים.
הם מחריבים את העולם ובוודאי שלא תורמים לו משמעות חיובית.
לעומתם הצדיקים- מוסיפים לעולם, תורמים לו,
ואפילו אם ברגע נתון אינם נושמים או זזים- המסר שלהם חי….
"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
כל עוד החיים משמעותיים וקשורים בנותן החיים.. אז הם נקראים חיים באמת…
לשמחתנו ולצערנו זכינו בימינו לחיילים אמיצים הלוחמים בצבא שלנו.
2000 שנות גלות חיכינו לחיילים משלנו, שיוכלו לקיים את הלכות התורה,
ובהם ההלכה של מסירות נפש. במלחמות של "עזרת ישראל מיד צר" (רמב"ם, הלכות מלכים),
ישנו ציווי של מסירת החיים למען עם ישראל.
מעשים של גבורה וקידוש ה' עליהם אנו שומעים לצערינו מדי פעם –
נותנים משמעות אמיתית לחיינו בהווה.
מעשים אלו מזכירים לנו כתמרורים שיש להיות דבקים בנותן החיים
בכדי שחיינו יוגדרו חיי אמת.
נתפלל שלא יהיו עוד מחירים… ונמשיך לעודד חיים, לחנך לחיים,
לבחור בחיי משמעות מדי יום ביומו".
אבי אמר לי הרבה פעמים: "לא המתים יהללו י-ה… ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם…"
אז אני חייבת לפעול את הפסוק: "חזקו ויאמץ לבבכם… המייחלים לה'".
זכינו ל- 21 שנים של "אך טוב וחסד".
למדנו, גדלנו גידלנו. על האבי הפרטי שלי זה לא המקום לספר.
אבל על האבי, הרב אבי, בעשייתו המקיפה- אולי כן מתאים. וחלק מהדברים כבר ידועים.
אבי חי בתחושת "עלינו לשבח" מתמדת.
הוא היה מחובר לעולמות גבוהים ובו זמנית מחובר לעולם הזה ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.
היתה בו מן "ידיעת אינסוף".
מכח אור יהודי עצום שהאיר בו, הוא פעל 24/7:
ללמד, לייעץ, לעודד, ליזום, לדרוש, לשמח, לחבר, לקרב,
לתת משמעות, לנגן, לקרוא בשם ה'.
"אחד היה אברהם". זה היה פלא.
איך כל זה השתלב בתוך אבי בטבעיות עם יכולות גם "ארציות",
ידיים טובות, ראש גדול, זריזות ויעילות.
בשבעה, הרב ראובן הזכיר פן ייחודי באבל הזה שכעת חסר מן העולם:
"זיו פניו של הרב אבי, הדר פניו, הודו, יופיו, גובהו." (כמה אתה צודק.)
כשאתה איש של חיבורים – אתה יפה. הפנים שלך מאירות.
אתה רואה טוב, בלי להתעלם מהדורש תיקון. אתה אפילו מסוגל להרגיש סיפוק.
לא סיפוק כזה שגורם לך לשבת ולנוח.
אלא כזה שמשמח אותך בעשייה שלך וקורא לעוד עשייה אינסופית.
זו תכונה די נדירה, אני חושבת. וזה אכן מה שאבי היה.
אינסוף לעסוק בטוב. מגוון ענק של עשיית טוב.
ראינו באחת ההקלטות שאבי מעביר שיעורי אמונה בהימלפרב,
קטע שהוא מלמד על "בכל דרכיך דעהו" מתוך דבריו של הרב קוק.
שם הדגש הוא: שבכל מה שאתה עושה תדע את הקב"ה,
תמצא את הקב"ה עד הסוף.
ואבי אכן עשה עד הסוף. הוא שם לב מה צריך,
ושם את המחשבה והמרץ שלו בדבר הזה עד הסוף.
הקטע הוא שאצלו היה בכל כך הרבה תחומים, כיוונים והשפעות.
כשאני חושבת על האחריות הזאת,
אני נזכרת בסרטון שאחד החיילים צילם ביום סיכום של הסבב הראשון במילואים
אחרי חמישה חודשים ראשונים של המלחמה,
שבו אבי מדבר לכל הגדוד ומסביר:
"כולם פה החליטו שהם תורמים, יש פה אנשים שלא חייבים,
יש פה אנשים שיכלו למצוא דרך אחרת.
כל אחד יכל. להגיד אני צריך להיות יותר בבית,
אני יש לי כזה צורך, כזה צורך, וכל אחד אמר אני תורם. וזה דבר עצום,
זה מקור כח עצום שאנחנו צריכים להמשיך אותו דרך אגב גם באזרחות,
וגם במשימות הבאות שיהיו לנו.
בשבת הבאה אנחנו נקרא בבתי הכנסת את פרשת "תצווה",
כי עם תרומה לבד אי אפשר להחזיק שום משימה בעולם,
לא זוגיות, לא חברה, לא עבודה, שום דבר.
חייבים גם מחויבות, חייבים גם ציווי, וכולנו כאן כי ציוו עלינו להיות כאן,
כי יש לנו צו 8 שאומר לנו אנחנו צריכים להיות כאן.
והשילוב בין ה"תרומה" לבין ה"תצווה" זה מה ששם אותנו כאן.
אני רוצה להציע מקור כוח שלישי.
שבת אחר כך, אנחנו נקרא פרשת כי תשא,
ושמה מוזכרת המצווה של "מחצית השקל". למשכן הזה שבונים,
לחברה הזאת שבונים כל אחד צריך לתת חצי שקל, לא שקל שלם, כל אחד נותן חצי.
כי כל אחד לבד הוא כוח לא משהו, אולי חוץ מדגן,
אבל סך הכול כל אחד לבד הוא סך הכול אחד בודד,
אבל כשכל אחד מבין שהוא חצי, כל אחד מבין שהוא בורג.
להיות איש של חיבורים זה חוסן גדול.
אבי הצליח לשלב ממש ממש, בין:
שמים וארץ, תורה ואנשים, בין אהבה ודרישה, תורה וצבא, כלל ופרט, מוח ולב, קודש וחול,
בין רצינות והומור, תקיפות והכלה, בין ישראל ויעקב, גאווה וענווה,
מחשבה ומעשה, חסד ודין. איש של חיבורים, עבד ה'.
כשאבי היה יושב עם זוג לקראת החתונה, זו היתה יצירת מופת של תורה ואהבה בחדר.
אבי מולהב מלספר על נפלאות המעמד, על קדושת הנישואין.
נרגש מהבית החדש שהולך ונבנה בישראל,
מתרגש מהאנשים הספציפיים שיושבים מולו על הספה,
רגיש לניואנסים ביניהם, ומתרגש מההתרגשות שלהם.
הביישנות הראשונית שהיתה לפעמים בתחילת מפגש ההיכרות היתה נעלמת כל כך מהר,
והופכת לסחבקיות אוהבת, כמו מכירים כבר שנים.
היתה לאבי גישה וידע כללי כל כך רחבים,
שזה הדביק את השיחה בחשמל. אז תמיד נעים, חיובי, חברי ועמוק.
כשאבי הדריך חתנים – הקשר עם כל חתן היה תפור לפי מידה.
על פי הצורך, על פי סגנון האישיות, על פי הסיפור הספציפי.
אבי הנכיח את הכיוון הגדול של הדברים,
את הפלא של אהבת איש ואשה, הבריאה המופלאה הזו.
זה היה מסע חינוכי כזה.
חתנים גילו בתוך ההכנה הכנה הזאת שאבי נתן להם- שהם לקראת לימוד מתמיד.
אבי רק נמצא בסביבה – נדבקים בו.
הוא ראה את כולם, גם אנשים "שקופים" שאחרים לא כל כך שמים לב אליהם.
כל אחד הרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו, או הרב שלו, או אח להישען עליו.
תלמידים על גבי תלמידים התחברו אליו, קיבלו ממנו כתף תומכת או דחיפה לעצמאות,
דחיפה לעמול, להיות אנשים לומדים ותורמים.
כשהיו הימים הקשים של ריחוקים בעם – אבי יזם מפגשי שיח בין דתיים וחילונים, ימין ושמאל,
והיה האיש שמשרה אווירת שלום בחדר.
אווירה שמה שמנחה אותה הוא הרצון הכנה להבין אחד את השני.
הוא היה התגלמות "הקשבה פעילה", מסוקרן, נכנס לעולמו של הדובר.
אבל גם בלי להזניח את האמת שהוא ידע להביא. בנועם כמובן.
החיילים הרגישו אותו כאבא של הגדוד.
רובם הגדול אינם דתיים, חלקם מגדירים עצמם כאתאיסטים.
כולם אמרו: "הרב אבי- נמרץ, מחזק, אכפתי, משקיע, בגובה עיניים,
עושה שמירות, מקשיב, נותן עצה מקצועית בישיבות הקצינים,
סוחב, מרים, מחבר, משמח, מסור, מעודד."
הוא פשוט נגע בלבבות של כולם.
כשאבי נקרא לכל מיני דברים – הוא תמיד שמח למלא את המבוקש, ברצינות, מתוך השקעה.
אם נתבקש:
להעביר שיעור בקהילה/ בקהילות מסביב, שיחה לנוער- בשמחה.
לכתוב מאמר ל"תורה מציון" וכל סיוע אחר גם שנים אחרי סיום השליחות שלנו- בכייף.
לארגן ולהוביל מדי שנה במשך 20 שנה- את תפילות יום כיפור בקיבוץ גינוסר- באהבה.
לארח קבוצות מחו"ל או אנשים בודדים ומיוחדים- בשיא הרגישות והאהבה.
לקחת עוד כובע בתפקידיו הרבים בהימלפרב- ברצינות.
(חוץ מלהיות: מחנך, רב בית הספר, אחראי מעורבות אישית,
רכז שכבה, ועד מורים (גם ועד בית כולל עדיין בבניין הקודם שלנו),
אחראי על המוסיקה, אחראי על האתר של בית הספר,
פרויקטים של התנדבות וטיולים, ראיונות קבלת תלמידים.
אם היתה קריאה להתנדב "לאמץ" עוד ניצול שואה כסבא,
לנגן בעוד בית אבות או בית חולים- אבי מיד קופץ על זה.
להמשיך בשירות מילואים משמעותי- כלל ישראל. אין שאלה.
גם כאבא- הכי מעורב בבית שיש.
עמוד תווך בכל המישורים.
סנדביצ'ים, מקלחות, לקחת לחוג, קניות, רצפה, תיקונים, לארגן חופשה משפחתית,
אירוח בשבתות, מלווי מלכה…
זרם לו בעורקים איך לתת עצות טובות לילדים בשלל הגילאים והשלבים.
וגם אחרי נפילתו – אני שומעת סיפורים ממעגלים רבים שבהם הוא משפיע, שורה פה בעולם.
שמעתי על כמה זוגות שהזוגיות שלהם הושפעה לטובה רק מלשמוע עליו,
על אנשים שהתלבטו איך לפעול במצבים מסוימים וחשו אותו מדבר אליהם ומכוון אותם.
מרגישה שהאופן שבה הוא חי – הוא המתנה עבורנו לשאוב מזה כוח להמשיך.
לכוון ליבנו לאפשרות של שמחה בבית!
נווה, הבן הקטן שלנו, בן 4.5 , אמר לי הבוקר:
"אמא, כבר לא כואבת לי הרגל! השמחה- היא מבריאה את הגוף!"
אז אני מתפללת.
מתפללת לה' –
לשמחה בבית שלנו, שמחה בכל בית ישראל,
ללב פתוח, לב שמוכן לקבל כוח לחיות, מתוך חיי משמעות,
דבקות בתורה, סבלנות, ואהבת ישראל.
"אין ערוך לך ה' אלוקינו…
אפס בלתך גואלנו לימות המשיח. ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים."
מידת הרחמים עלינו התגלגלי.
רחל.
