כל החמישה חודשים הראשונים מישהו הלשין עליי שאני פקיד שמאלן, זה ישר מאוד דיבר אליו החיבור הזה, לדבר איתי על זה, ואני אמרתי לו שאנחנו לא מכירים עדיין ובדרך כלל אני מדבר המון פוליטיקה בצבא ובמלחמה הזאת אני לא מדבר פוליטיקה, אני בנבצרות.
והוא היה נחוש לשבור אותי, וכל ארוחת שישי הייתי אוהב לסדר שכל היציאות נהיה ביחד.
רחל: הוא סיפר לי עליך.
היה לנו חיבור מאוד מיוחד, לכולם היה חיבור מיוחד איתו, הוא היה בגדוד של יוצאי נח"ל, זה דמות שקשה לה הרבה מאוד פעמים, יש חיילים מאתגרים ששואלים שאלות קשות.
הוא היה מאוד מיוחד, והוא ממש ניסה לדבר איתי, מדי פעם, הוא גם הצליח לשמור איתי קצת כדי שיהיה לנו שיחות עמוקות מאוד.
אתמול בהלוויה כל מילה שאמרו הייתה מדויקת, אבל אני רוצה לספר שמה שמאוד אהבתי זה לראות אותו מתעצבן, נהיה אדום ומנסה לשמור על חיוך ענק, שכשאני אומר דברים שהוא לא מסכים איתם ומנסה לא להיות ציני אבל הוא היה ציני קצת, היה לו חוש הומור, אז הוא היה אומר משהו ציני והיה ממש מרגיש רע שהוא אמר את זה, כי הוא לא התכוון הוא רצה שהשיחה תהיה מאוד כנה פתוחה ועמוקה, וזה היה מקסים לראות את זה, בן אדם שיודע לנהל תרבות דיון אמיתית, בן אדם שיודע לשים את הציניות בצד ולחבק רגע דעה אחרת.
היינו במטולה ביום שישי אחד וכמובן ששישי זה הרגע שלו לדבר, אבל לי גם היה חשוב להגיד כמה דברים, אז הקראתי שיר ולא חשבתי על זה לפני, רק בשנייה שהוצאתי את הטלפון להקריא את השיר הבנתי שאני מחלל שבת, אבל הייתי בתוך הלהקריא את זה, אז סיימתי להקריא ואמרתי- אני חושב שזה לא היה חילול שבת כי לא נהנתם מהשיר הזה.
וגם לזה הוא הגיב בצורה מאוד חמודה, והבין את הסיטואציה הזאת שאני הרגשתי איתה רע כי לא התכוונתי לעשות את זה.
אבל אחר כך הוא המשיך את השיחה איתי על השיר הזה, וגילה לי שיש עוד איזה שהוא בית שלא הכרתי. זה היה שיר שלאה גולדברג כתבה אותו על האנשים שחיים מתחת להר געש בסיציליה שכל פעם ההר געש פורץ והם חוזרים לגור לידו דורות אחרי דורות, למרות שהם יודעים שזה מסוכן. והיינו במטולה וזה הרגיש כמו הר געש, היא כולה נטושה, וכל הזמן הייתה שיחה איך אנשים יחזרו לשם, זה היה הרבה לפני שהאמנו שבאמת ייתנו לנו את האוקיי להיכנס ולהחזיר אותם, ואני הייתי באמונה שאנשים חוזרים לגור בבית שלהם למרות כל הסכנות ולמרות כל הדברים, כי זה הבית שלהם בסופו של דבר, ככה אני ראיתי את זה והוא גם ראה את זה ככה. בקיצור זה חקוק אצלי מאוד.
דבר אחרון שיש לי להגיד זה שהוא היה מבוגר מאיתנו והוא הרגיש לנו כמו ילד לפעמים, בהתלהבות שלו באנרגיות שהוא הביא ובזה שאם היו נותנים לו הוא היה מסתער לכל מקום עם הנגב, הוא לא רצה כלי נשק רגיל, אבל במילואים יש גיל וכבוד לאנשים מבוגרים יותר ואני הייתי אחראי לעשות את הסידור שמירה האחרון שהיינו במצפה עטייה, היינו במוצב ונשארנו כבר מעט אנשים שמטבע הדברים נעלמו תוך כדי, אז עשיתי רשימת שמירה לחיילים של הרבנות, לא בשבילו, אני חושב שאף פעם לא ראיתי שם חייל של הרבנות ששומר, הוא לקח את כל השמירות של החיילים שלו ושמר בעצמו, והחיילים היו צעירים ממנו בכמעט 20 שנים היו עושים לי פרצופים והייתי אומר להם- "איך אתם לא מתביישים? הרב אבי עומד ושומר בש.ג באמצע הלילה לא מוציא מילה ומחליף את החיילים שלו שיהיה להם עוד כמה דקות בבית, ואתם מתקטננים איתי על חצי שעה פה חצי שעה שם?" לא העלתי על דעתי שרב יבוא ויעמוד איתנו בש.ג. וזה היה משהו מאוד מיוחד שלו, הוא עשה את זה בצורה כל כך צנועה. זה לא היה רשום, אני הייתי קם באמצע הלילה ורואה את הרב אבי בש.ג, ואחרי שזה קרה איזה פעמיים פתאום התייחסו לזה כמובן מאליו, ברור הרב עומד בש.ג, כאילו זה משהו שתמיד היה, לא! בחיים לא היה לנו רב כזה שהיה לוקח איתנו חלק!
