אני מרגיש קצת נבוך, במפגשים הרבים שהיו לי עם אבי ואיתכם, לא כל כך דיברתי איתו, לא כל כך התייחסתי אליו. יותר דיברתי איתו בשפת סימנים הייתי מסמן לו שאני רוצה שהוא יכנס ויתחיל לנגן והוא היה מסמן לי בשפת הסימנים ככה במין חיוך ביישני כזה וצנוע. כל המפגשים שלנו שהיו מפגשי של נגינה ושירה אף פעם לא דיברתי איתו ממש שיחה. אחרי שאני שומע בלוויה מה שהיה בו, כל השפע שהיו בו, כל התכונות שהיו לו, אני ממש מרגיש צורך לעלות לקבר שלו ולבקש מחילה על זה שאולי זלזלתי בו. אבל אני לא זלזלתי בו. ואני חושב שעל כל התכונות שאתם נותנים לו ומכבדים אותו וזוכרים אותו. תזכרו גם שהוא היה קלריניטן, ביישן, חייכן, צנוע ועניו. זו גם תכונה חשובה.
עכשיו אני רוצה לומר משהו בקשר לניגון שאני רוצה לנגן וזה בעקבות מחשבות שתופסות אותי בימים האחרונים בגלל כל האירועים שקורים. עם ישראל היו לו כל מיני תקופות בהיסטוריה של משברים, כמו המשבר הנוכחי שזה משבר רציני. אבל אני רוצה לקחת אתכם למשבר שהיה בימי מסעות הצלב. במסווה של מלחמה דתית הושמדו קהילות רבות באירופה, בין הקהילות שאנחנו מקוננים עליהם בפיוטים. ממש קהילות נחרבו עד היסוד. ובהם גדולי תורה מה שאנחנו אומרים "ארזי הלבנון אדירי תורה". וכולם התפלאו, לא הבינו מה הקב"ה רוצה מאיתנו. דווקא את הגדולים, את כל החכמים. ואז פירשו את התפילה שאנחנו מתפללים כל יום. "רצֵה ה' אֱלֹקינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וּלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ", מה זה אשי ישראל? הקורבנות. אבל לא, הם פירשו את זה כאשי ישראל- האנשים, האישים הגדולים של ישראל, כאילו הקב"ה לוקח אותם ומעלה אותם. זאת ההרגשה שלי היום, כאילו הקב"ה לוקח אותם מישיבה ציונית דתית לישיבה של מעלה והוא בוחר את הרמ"ים, ואת ראשי הישיבות. וזה המחשבות שלי היום, ומה שאני רוצה לנגן זה את "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל". תכוונו לאשי ישראל על מה שאנחנו חווים פה בסיטואציה הזאת.
