אני פה בפגישה עם הרב ליפשיץ, ראינו מה קורה ברחוב הזה, הרגשנו חובה להיכנס.
קשה לנו מאוד עם השיגוע ועם מה שקורה עכשיו במדינה, כי אנחנו במשך תשע וחצי שנים צעקנו,
שאם משאירים שני חיילים בשדה הקרב ולא מביאים אותם.
משהוא רע קורא לחברה, וכמו שדוד המלך שעלה לשלטון, היו לו שלוש שנים של רעב,
עד שהוא הבין שהוא צריך להביא את שאול ויונתן לקבר ישראל, ככה אנחנו נמצאים בשנים של רעב.
והזהרנו וצעקנו, ובאופן מאוד בעייתי ומאוד קשה, אנחנו קבוצה של הרבה אנשים,
נושאים על כתפינו אשמה. אז אני יודע שזה לא נשמע הגיוני, אבל אין פסיכולוג או פסיכיאטר שישכנע אותי,
שאני לא מרגיש אשמה על זה שלא הצלחנו לעצור את ההתדרדרות הזאת.
הקצה של ההתדרדרות זה היום, התקופה של היום, אני מקווה.
החברה הישראלית התרסקה.
עכשיו לנו יש תפקיד קריטי, אסור למנות אותם אחת.
ולכן קשה לי מאוד עם השבעה, אנחנו במשפחה איבדנו במלחמה הזאת,
כל החברים, כל המשפחה שלי לכולם יש מישהו או שנהרג או שנפצע.
והשאלה היא איך אנחנו קמים מפה.
וגם קמים אחרי שאיבדנו חלק מהמנהיגים.
כי גיבורים יש המון, אבל אין לנו מנהיגים.
והדור הבא זה הדור שצריך את המנהיגים לתקן.
ולנו, כמשפחות שקולות, אנחנו עדיין לא על גמרי משפחה שקולה,
כי אחרי עשר שנים עוד לא הצלחנו להביא את הדר לקבר ישראל.
אז כמשפחות האלה יש לנו תפקיד חשוב.
אני באתי להכין אתכם לתפקיד הזה.
כי מי שנהרג יושב לנו פה על הכתף.
מכוון אותנו.
אומר לנו מה לעשות, מה לא לעשות.
לכן חשוב, מאוד חשוב.
אין לי הרבה עוד מה להגיד.
היית תמיד אמיצה מאוד, ראיתי אותך.
ולכן הרגשתי חובה לבוא ולהגיד ולתת לכם את המסילת ישרים של הדר.
אז אספר לכם על המהדורה הקטנה.
שהתחילה מלחמה, אצלנו כל מיני מילואמיניקים, גם לוחמים,
גם אנשים מכל מיני יחידות מיוחדות בכעס,
על זה שהם צריכים להיכנס עם הספר של הדר לעזה ואין להם מקום לשים אותו.
אז זה הגיע גם להוצאה ואז הוצאנו הוצאה שיכולה להיכנס לכל כיס.
אז אני אכתוב משהו פה.
בסדר?
ואני מאוד מבקש שאחרי השבעה,
כשתרגישי שאפשר אני אעשה פגישה עם המשפחה שלי.
נראה לכם את הציורים של הדר, את היצירות שהוא כתב,
הוא גם צייר הוא לא רק כתב.
ונתחיל ביחד לשקם את החברה הישראלית.
רוב תודות.
