אני חייב לאמר שקראתי קצת על אבי ומאוד מאוד חדר לליבי גם כאיש חינוך כרב של הימלפארב. בשנה האחרונה הערכנו מאוד את הבית ספר הזה, פשוט רואים את האיכות שהוציא הבית ספר הזה ואין ספק שאבי היה שותף ביצירה הזאת. איבדנו בירושלים איש יקר, איש חינוך ברמ"ח איבר ושס"ה גידיו שיהיה חסר לנו. הייתי אתמול בלוייה ראיתי את הכאב הנורא שבו היו תלמידיו ואלה שהוא היה רב שלהם, חינך אותם. שוחחתי איתם והוא היה מישהו.
רחלי: כן, כאילו זה לא אמיתי מה שהוא באמת היה והוא היה הכי נורמלי שיש, באמת.
הבת שלו: לא ידעתי שהוא היה כזה
משה ליאון: כל הילדים פה, כולם מסתכלים על אבא שלהם ……, למדנו ממנו כמה
רחלי: לא רציתי להיות במקום הזה, רציתי להזדקן איתו , רציתי להיות איתו, אבל אמרו לי וכנראה שזה נכון, שהרוח שלו באמת עדיין פה, באמת לא כמשהו מיסטי.
(מיכאל וולף- מנהל בית הספר מכון פוירשטיין) נעמד לדבר: אני רוצה להציע, רחל, מקודם היו פה איזה עשרה חברי כנסת משהו כזה, שני שרים-ממפלגות שונות. רחל יצאה בקריאה לבוא ביחד- מישהו מהקואליציה ומישהו מהאופוזיציה. שזה יצא מתוך מעגלי שיח , פה בירושלים שרחל ואבי התחילו יחד עם אחרים. אנחנו יודעים שבהרבה דברים כאילו "כי מציון תצא תורה". רחל, את מוכנה לספר(מה שסיפרת מקודם לחברי כנסת) על כללי השיח שהיו לכם שם, אם היה אפשר לייצר שיח כזה בעיריה, שאני יודע שזה שיח יותר בריא משיש בממשלה- תספר את זה ואולי כי מציון תצא תורה- כי דברים שקורים פה בעיר הם סוג של מיקרוקוסמוס לעולם, דברים מתחילים שם, דברים שקורים פה בעיר יש להם פוטנציאל להתרחב.- אולי זה שיח שיכול להיות בערייה ומתוך זה להתפתח.
רחל: אז אני אגיד בקצרה, בעצם שני הדברים שאני הכי חושבת שכתכונות הן הכי חשובות להביא התממשות את השיח שמיכאל מדבר עליו, זה ענווה וסבלנות. נראה לי שיותר מדי הדגישו את הענווה, היכולת להקשיב לאחרים שזה אומר שיחות לא צריכות להיות פינג פונג- אחד יורה והשני מחזיר לו בחזרה אלא שאנחנו באמת מקשיבים למישהו ומשקפים אותו ושואלים אותו, שמעתי טוב? שואלים אם הוא רוצה לדייק איזה משהו אפילו אם זה מילה. זה לא שצריך לחזור מילה במילה , זה לא מבחן בזיכרון. אבל בשביל מי ששיקפו אותו כל כך נעים להרגיש שמבינים אותי. זה אחד הדברים שאני ואבי תמיד אמרנו לחתנים וכלות שהדרכנו, שזה תחושה כל כך נעימה (נקטע הסאונד)- שרואים שהבנו, וזהו.
אבל באמת הנקודה השניה של הסבלנות היא מעבר לענווה, היא שיש לי סיבולת כזאתי להכיר לעומק את מה שהשני אומר. זאת אומרת אם מישהו אומר דבר תורה איך תכיר לעומק את דבר התורה הזה, תיכנס ,תשהה תבין, תרצה ללמוד. זאת אומרת, זה גם ענווה וגם סבלנות. אז עשינו הרבה מפגשי שיח לפני השנה הזאת, בשנה הקשה שהייתה קודם. אבי פשוט איש ישר והוא יודע הרבה והוא גם מאוד נעים, זה פשוט שילוב שממש מדבר אל הלבבות. הוא יודע תורה, יודע תפילה וגם יודע נגן ומדבר הכי ברור. הוא גדול באמת,בארץ, בחוץ לארץ וגם ללא יהודים בארץ, הוא פשוט עם אדוות מאוד גדולות, באמת. אני מקווה גם שכל האחים שלנו היהודים בארץ יהיו שותפים לשירות, לתפילות, לתורה. מה לעשות אני ואבי מאמינים בצדקת הדרך. ובבקשה שה' יוביל אותנו לשם בקרוב, בקלות יותר, בקפיצת מדרגה שאני כבר אוכלראות אותו.
משה ליאון: אין ספק שהנושא של הענווה וההקשבה הם מאוד חשובים אבל יש עוד משהו והוא נושא ה"הכלה" , להכיל את השני למרות שאתה לא חושב כמוהו. צריך להכיר בנקודה שיכול להיות מצב כזה אם לדוג' נלך לקצה: מקרה שהאחר אומר שטויות, אתה כל כך חזק במה שאתה חושב שאתה חושב שהבחור שמולך מדבר שטויות, אבל הוא מאמין בזה ואתה צריך להכיל את זה. בכל החלטה שמנהיג נותן הוא צריך להכיל גם את המיעוט, אסור אסור להתעלם מהמיעוט. אני חושב שאת זה אני עשיתי בקדנציה השניה אני החלטתי החלטה גורפת שאני עושה קואליציה מקיר לקיר כי אני לא רוצה להקטין את המיעוט. וגם אם המיעוט לפעמים חושב בדיוק הפוך ממך בכל מיני נושאים, ב"ה אנחנו בירושלים מהבוקר עד הלילה יש לנו ויכוחים- ולכן יש רוב שהוא מחליט. אבל צריך לשמוע את המיעוט, צריך להקשיב לו ,להכיל אותו. כי אולי הוא ישתכנע ויצטרף אליך אבל אם זה יקרה, זה רק אם תתנהג איתו בצורה הוגנת. ולכן הייתי מוסיף ל"ענווה" והקשבה" גם את ה"הכלה"
רחלי: זה הסבלנות.
משה ליאון: זה הסבלנות, נכון.
מישהו לידו: ירושלים עושה את כל ישראל חברים.
משה ליאון: משתדלים.
משה ליאון: תנוחמו מהשמים ואנחנו באמת לרשותך.
