אבי יקר ואהוב שלי.
מתקשה למצוא מילים בשעה נוראית זו.
שנינו לא מאמינים, לא מעכלים. אתה כל כך חסר.
אני רואה אותך מתבונן בי ורואה אותי בוכה, בוכה,
צועקת אליך: "תחזור, תחזור, תחזור!"
ורחמיך נכמרים עליך.
אתה רוצה לנחם אותי, להתקרב, לנגב את הדמעות.
אתה לוחש לי: "אהובתי, אני מבין אותך".
ובו זמנית אומר לי: "רחל, תתעודדי, תמשיכי!".
מה אנו, מה חיינו.
עמדנו יחד מתחת לחופה, עטפת אותי בטלית,
בירכנו שהחיינו, ונהיינו לנשמה אחת.
את זאת הנשמה הם לא יכולים להרוג.
הלב שלי נשבר, אבל את הנשמה שלנו הם לא יקבלו.
עוד משחר הקשר שלנו דיברנו במושגים של: "האם אנחנו מכוונים?"
מכוונים זה עם זו, זה לזו, ושנינו כלפי בורא עולם.
הבשורה כמו מכבש עצום מעכה לי את הלב, כל רגע מחדש.
אני מסתובבת בימים האלה לא תופסת. כועסת, מפורקת,
רוצה רק אותך. הלב נהיה כמו סמרטוט,
כמו נייר דק, מקומט וקרוע.
אבל אז רוחך נופחת את הלב בחזרה לכדי נפח מסויים, לכדי פעימה, פעימות.
הנשמה חיה, נוכחת, מאירה.
כמו שאתה בעצמך כתבת על פרשת חיי שרה שקראנו בשבת –
"כשבאים לברר מהי המשמעות של "חיים" עלינו להבדיל בין ההגדרה המדעית לבין ההגדרה התורנית..
חיים הינם המשמעות של הדברים ולא סתם כוח הקיום והתזוזה.
הדיבור הוא ביטוי ליכולת נעלה של האדם, יכולת שכלית, יכולת של הבחנה וחיבור…
כמאמר חז"ל "צדיקים במיתתם קרויים חיים, רשעים בחייהם קרויין מתים".
לעומת הרשעים המחריבים את העולם, ובוודאי שלא תורמים לו משמעות חיובית,
הצדיקים מוסיפים חיים לעולם, ואפילו אם ברגע נתון הם אינם נושמים או זזים
– המסר שלהם חי.
"כל פעם שאני מרגישה אותך חי, מרגישה משמעות –
אז אני מרגישה את הכאב והחוסר הכי גדולים.
ובאותו זמן- עוצמה. כאילו מקבלת דחיפה ממך, קדימה!
יותר לחיות, יותר להתאמץ, יותר לפרגן, עוד גבורה, עוד תורה, עוד נתינה!
האלפים שהגיעו לשבעה, אהובי, וגם האלפים מסביב,
נדבקו ברוח העצומה שלך.
רוחך היתה בקרבי, בקרבנו, סביבנו וסביב העולם כולו,
חובקת אותו עד כיסא הכבוד ממש.
שלחת לאוהל האבלים דברי נחמה, ניגונים דקדושה.
היית שם, אז אתה יודע. אני מספרת עכשיו בעיקר בשביל עצמי, כדי להרים אותי.
אפשר לחיות בשליחות, אפשר לחיות בהארת העולם.
זה אוהל אברהם. אפשר לקבל פני השכינה ולהכניס אורחים שונים.
זה לא סותר. אברהם מרעיף עליהם אהבה וכולם בסוף מברכים.
ונברכו בך כל גויי הארץ.
"למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט."
אבי, תמיד אמרת:
"לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם הללוי-ה".
ה' חפץ בחיים. מי שחיים פה בעולם הזה,
חיים באומץ, לפעמים חיים בעונג.
אז החיים שלך, ושלנו יחד לאורך 21 שנות נישואינו הנפלאות,
שנים של "אך טוב וחסד", היו חיים של שמחה, של עשיה, של גידול ילדים,
הכנסת אורחים, והרבה לימוד. חיים של משמעות.
אני לא מסוגלת לחשוב עליך כלא – חי. אתה כל כך חי!
בשבילי, בשבילנו הקרובים, אתה כל כך פרטי,
אישי, מעשי, ביתי, אוהב, מצחיק, מחבק, מחובר,
מנגן, זוכר, לומד, מייעץ. כל כך אמיתי.
כך לכל התלמידים, החברים, השכנים,
והאנשים שהכירו אותך מהמעגלים הרבים שהיית קשור בהם.
אתה זרם של טוב מתגבר לכל כיוון שהלכת אליו, שנגעת בו.
אבל עכשיו אתה גם אבי, הרב אבי, של כלל ישראל.
כלל עם ועולם. כמו בקבוק בושם שמתנפץ, ומפזר את ריחו לכל עבר מסביב.
ובמקרה שלך, בושם לדוגמא. איש שהוא דוגמא ומופת.
אחת המריבות הקבועות שלנו (ואגב, עכשיו אני מבינה את פשר החיוך שלך גם בהן) היתה:
בשיחת ערב פשוטה (ולתקופות נדירה) הייתי שואלת:
"אז מה נשמע? מה עשית היום/ בימים האחרונים?"
והיית עונה: "כל מיני דברים".
השתגעתי מהתשובה הזאת! אני אשתך! תפרט!
אני בעולמך, רוצה לדעת, לשמוע, להיות בעניינים.
והיית מנסה להיענות לבקשה הזאת, לשתף.
עכשיו אני מבינה, כמה זו היתה משימה קשה.
לספר (אפילו בנקודות!) על כל מה שעשית והספקת באותו יום.
תסביר לי איך היית זוכר לשלוח הודעה לכל אחד שדיברת איתו,
ואפילו לקרוב משפחה שלו, אם היה צריך ורצוי.
אני יכולה לתת דוגמא ליום שלך:
קם בבוקר, מכין לילדים אוכל לבית הספר, מעיר אותם בצחוקים ובשיר קרן שמש,
"אשים שירים שאת אוהבת, אתן לך יום להירגע",
זוכר שיש אולי עוד כמה ילדים גדולים בבית בקומה למעלה שגם התכוונו לקום בזמן, וממשיך.
נותן טרמפ לחבר'ה מהאזור,
זוכר לשלוח הודעה לבית אבות אליו תגיעו בהמשך היום להתנדב, לנגן ולשמח.
מתפלל ומלמד את התלמידים, בגדלות של ידע עצום,
בהתלהבות על רלוונטיות הסוגייה אלינו, בכיפיות, בענווה.
"דף גמרא זה הדבר הכי מתוק בעולם!"
רושם על פתק הקניות שביקשתי ממך לערוך עוד כמה משימות לא לשכוח.
מקבל הודעה מהצבא – מילואים, צו 8,
(מעדות אישית- בפעם האחרונה שזה קרה, זה היה ביום ההולדת שלי,
התיישבת ובעדינות תפסת את הראש בין הידיים ואמרת
"וואי, יש לי עוד כל כך הרבה להספיק פה!" (לא אמרת: " איזה באסה, אוף")
מגיע הביתה. הפנים אומרות צער ונכונות.
"הייתי רוצה להשאר. באותו זמן- אני נכון לצורך של עם ישראל."
שם מדים, מתקן משהו בבית, מארגן ציוד, הגלגלים רצים בראש- מה החיילים הכי יצטרכו.
עולה צפונה, בדרך עונה לשאלות הלכתיות מהחיילים,
הם מרגשות אותך מעצם המציאות של להיות חייל בצבא ההגנה לישראל אחרי 2000 שנות גלות.
שולח הודעה לאחות של חייל בגדוד, הודעה למורה מקצועי או רכז תחום בבית הספר,
וגם לאבא של תלמיד.
זוכר להעביר את השרביט של ארגון תפילות יום כיפור בגינוסר למישהו אחר שפנוי השנה,
יהודה שלנו, עם שירה וטליה.
משאיר הודעה לדיויד בממפיס, לחזק אותם שם בארה"ב,
משאיר לי הודעה- בואי נקבע עם עומר וליאת.
שומר על קשר עם אמא ואבא שלך.
מוסיף הודעת חיזוק אליי:
"רחל, את מדהימה. באמת באמת. היה לי כל כך טוב בבית,
ואני כבר מתגעגע מאד. אנחנו משתדלים.
החיילים מתייצבים, ממשיכים במשימה, ואת – אתן בבית,
מחזיקות את הלוחמים בעצם החזקת הבית, החזקת החיים".
אז מקליט סרטון לתלמידים שלך, מסביר שעם ישראל יכול, וצריך, לנצח.
בודק מה עם ערב ההכנה לקהילה לקראת הימים הנוראים.
שם בשטח מיד עוזר – בידיים, ברגליים- בזריזות מרים ומעמיס מה שצריך לאן שצריך,
מחייך ומחבק או טופח על השכם לכל חייל סביבך, משחיל מילת עידוד והעצמה,
שתהיה רוח, לשמור על מוטיבציה אל מול השחיקה.
דואג לחגים, למצוות, תפילות כשאפשר.
נותן עצה מקצועית בישיבת קצינים. ממשיך לסחוב משקל עצום.
פתאום כתב שואל אותך: "רוצה למסור ד"ש למשפחה שלך?"
ואתה מתרגש, נחנק מדמעות כשמהרהר בנו אהוביך.
אתה גאה בנו. מתגעגע. מבקש סליחה שאתה לא אתנו.
אבי, איש אמת ושלום שלי.
אתה מספר סיפור של אהבת ישראל, מתוך אהבת ה', מתוך אהבת התורה.
יש לעם ישראל כיוון. יש לנו ייעוד.
מתוך תקופות ההסטוריה, ובשעה זו בפרט- אתה צינור לדבר ה', לעין טובה, לתקווה.
כמה אתה חסר לי בזה.
תודה על כל מה שנתת, שלימדת, שחיזקת, ושחיבקת.
התחלנו יחד משימה גדולה של גידול הילדים.
יהודה, שירה, טליה, הדס, אלישיב, הלל, רעות ונווה.
אתם מופלאים ומהממים. אבא יודע.
עכשיו אני צריכה להמשיך את המשימה הזאת בלעדיך, אבי.
בלי הנוכחות הפיזית שלך. אבי, תהיה איתי, תהיה איתי! אני אשתדל:
לנשק אותם בלי סוף- גם בשמך,
לברך אותם כל ליל שבת- גם בשמך,
לספר להם כמה הם טובים- גם בשמך,
לייעץ להם טוב- הלוואי כמה שיותר כמוך.
אנא ה'. היה עמנו, תחזיק אותנו. תשלח לנו שמחות.
תמשיך להביא אנשי אור סביבנו, דוברי שלום ואמת
– המביאים את אורו של אהובי אלינו במילים, מעשים, וניגונים.
אבי אתה בפנים, אבל זה מדהים כמה אני עדיין יכולה להתקרב אליך יותר ויותר.
לאהוב אותך יותר ויותר. פלא. פלא כואב. פלא מחייב.
תודה ה' על המשפחה המופלאה שנתת לנו.
אין אנחנו מספיקין להודות לך ה'. על זה בפרט.
תודה על כלל ישראל שמנחם בלי סוף. גם הם זקוקים לנחמה.
זכה אותנו לראות בקרוב בישועת ניצחון לעמך אשר בחרת, בני בריתך.
זכה את העם שלנו להמשיך ולהמשיך – לראות ולהביא – ישועת עולמים.
צמיחת קרן לדוד עבדך. ומתוך זה כל העולם כגן ה' יפה וטוב.
רחל.
.
