כ"ו תשרי התשפ"ה
אבי גולדברג בשבילי זה תפילות הלל מלאות כוונה. זה דרשות שבת קצרות וקולעות. זה קלרינט שמלווה כינור ברכות ובאהבה. זה זקן ג'ינג'י וכיפה גדולה ופה מחייך ועיניים אפילו יותר.
אבל קודם כל, ויותר מהכל, אבי בשבילי זה רחוב מקור חיים. רחוב שהיה הבית שלי לפני שהיה שלו, אבל שבן רגע אבי הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף בתוכו.
כי נכון שיש לא מעט דיירים ברחוב, ולכולם נעים לפעמים לנופף או להנהן או להחליף מילה מן הצד השני של הכביש – אבל אבי זה משהו אחר.
זה נפנוף מכל הלב, כזה שאי אפשר להתבלבל אם כוון אלי או לאחר. זה הנהון מלא כוונה, לא משנה באיזו שיחה הוא בדיוק מתעכב. זו מילה אחת מדויקת, שאין אפשרות לתהות האם יצאה מן הלב, ואי לכך בהכרח תקלע אל הלב.
וזה שוב החיוך, והילד על הידיים ועוד אחת על הכתפיים. וזה האכפתיות והאהבה והכנות והעוצמה הרכה – והכל בשקט, בענווה. בנפנוף או במילה.
ועכשיו, רחוב מקור חיים חסר. והוא בוכה ומיוסר וכל כך, כל כך אבל.
אבל הוא לא דומם.
השכינה שעטפה את כל הארץ מתרכזת בו עכשיו, בקילומטרים הבודדים שבין הקוואדרה לצומת אורנים. מקיפה אותו באור של אבי וגם של רחל.
בנגינה רכה, באהבה.
ועל פניהם של הילדים והנערים והמבוגרים והקשישים, שהולכים הלוך ושוב ושוב הלוך, אמנם לא חסרות דמעות – אבל גם לא חסרים חיוכים. כאלה כמו של אבי, עם הפה והעיניים וכל הלב. כי לרחוב שהתברך בחיוך של אבי גולדברג – אין ברירה אלא להמשיך להחייך ולהאיר.
בעז"ה, בתקווה לימים טובים.