הרב אבי היה שם בשבילי

הרב אבי.

במהלך תקופת לימודיי בתיכון, כמו הרבה נערים אחרים בגילי חוויתי משברים דתיים. לא להגיע לתפילה בזמן
ולא תמיד התפללתי באופן מסודר. קצת חוסר בלימוד אמונה וכל מיני מצבים שתורמים לנער להתבלבל,
וכמו שאדם צריך דמות אב, כך מסתבר שגם לפעמים צריך דמות רב.

הרב אבי היה שם בשבילי.

בימי חמישי בהימלפרב יש פרויקט של הרב שמואל גולדברג שנקרא "המדרשייה" נשארים עוד כמה שעות לאחר הלימודים,
לטובת לימוד תורה לשם שמיים, לפעמים היינו יושבים קצת גם לניגון לקראת שבת והרב אבי היה עוזר לניגון להיכנס
לכולנו לנפש בעזרת הקלרינט שלו, להגיע לשבת בתחושה שהנפש התנקתה מהניגון.

במהלך התיכון התנדבתי במספר גופים, נהניתי מכך מאוד, הרגשתי משמעות.

אך לא הרגשתי את הצורך שיוקירו לי על זה תודה.

לעומת זאת, הרב אבי כן הרגיש, ובתור רכז ההתנדבויות בתיכון, הודיע לי שהוא רוצה שאני אהיה חלק מטקס המצטיינים
של עיריית ירושלים, ובאמת הוא דאג לזה, דיבר עם כל המקומות שהתנדבתי בהם, והוציא עבורי המלצות מבלי שאפילו ידעתי.

לאחר מספר ימים, הוא עדכן אותי שנבחרתי להיות אחד מעשרת המצטיינים של עיריית ירושלים.

כשהלכתי לטקס לא הייתה בי ציפיה שדמות מבית הספר תגיע.

אך כשהגעתי לטקס, פתאום ראיתי שלכל מצטיין הגיע מנהל מבית הספר, או דמות סמכותית אחרת מטעם בית הספר,
ורק אני הרגשתי שאין מי שיגיע מטעם בית הספר עבורי.

לאחר מספר דקות עם התחושה הזאת, הרב אבי באופן מפתיע הופיע שם, הרב הגיע עבורי, על חשבון הזמן הפרטי שלו,
בלי לידע בבית הספר אף אחד, הגיע רק בכדי לכבד אותי, בשניה אחת התחושה שהייתה לי נעלמה, הרגשתי את הדמות
המיוחדת הזאת שבאמת דואגת לי, שאני מעניין אותו.

והרב הגיע בעוד לוח הזמנים שלו עמוס מאוד. לאחר כשעה הרב מיהר ממש ולא סתם כי גם לבתו (אחת מתוך שמונת ילדיו)
היה אירוע, אך עדיין הוא הגיע עבורי הייתה לי תחושה קצת של ילד תשיעי.

בסוף התיכון שלי, עדיין לא מצאתי מסגרת המשך, התחלתי להתבלבל, לאן להמשיך, הרב ירמי סטביסקי אישיות מיוחדת בפני עצמה,
אמר לי שלדעתו ישיבת קרית שמונה יכולה להתאים לי, הלכתי לבדוק שם, ובאמת התחושה שהרגשתי היא שמצאתי את מקומי,
אך עם זאת עלו בי חששות מכל מיני סיבות, שחזרתי לבית ספר, ישבתי עם חברים בבית הספר, הרב אבי היה בדרך לשיעור,
אך הוא ראה אותי יושב וידע שהיתה לי התלבטות מה לעשות. הרב ניגש אליי ושאל אותי מה תחושותיי מהביקור בישיבת קרית שמונה,
שיתפתי את הרב בכך שהיה לי טוב, אבל גם עלו חששות. הרב הסביר לי בצורה כזו או אחרת, לא להקשיב לרעשי רקע,
אם הרגשתי חיבור, לא לפחד מהפחד ובזכות הדחיפה של הרב באותו היום סגרתי בישיבה.

בבוקר בו עודכן שהרב נפל, קיבלתי התראה בטלפון, "הרב אבי גולדברג, רב בית הספר הימלפרב…" התלהבתי שאולי הרב
כתב משהו שהתפרסם, נכנסתי להודעה ובה הופיע "הרב אבי גולדברג, רב בית הספר הימלפרב, נפל בקרב בדרום לבנון"

השתתתפתי בלוויה של הרב, בה נכחו אנשים רבים, הרגשתי צורך עמוק ללוות אותו בדרכו האחרונה כפי שהוא ליווה אותי
לאורך שנותיי בתיכון. במהלך הטקס אני שומע את כל המשפחה זועקת "שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד!"

כשיעקב אבינו הגיע לקראת סוף ימיו, חשש שמע ילדיו לא ימשיכו בדרכו ואמונתו.

אך כשילדיו אמרו לו – שמע ישראל [שמע אבא יעקב] ה אלוקינו [ה' הוא הדרך שלנו <אל=דרך בעברית>] ה אחד [וה יחיד כאמונת אבינו].

ענה להם יעקב – " ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ובכך יעקב ידע שבניו ממשיכים בדרכו הנכונה והטובה.

זה הוא, הדמות אב ורב שהיה הרב אבי ז"ל.

משפחתו ממשיכים בדרכו, והרב אבי שמח בשמיים על כל ההמשך וכל הטוב שהשאיר לנו כאן בארץ בנחלה שנלחם עברנו עליה.

שנמשיך להתנדב, שנמשיך להנות מניגונים הנוגעים בנפש, נמשיך ללמוד תורה, נמשיך להיות מאוחדים ונמשיך לחיות, כל מה שהיה חשוב לרב!

מודה לקב"ה על הזכות שהיתה לי בהכרות עם הרב.

השם יקום דמו.