בס"ד חשוון תשפ"ה
לרחל ולילדים היקרים,
לפני יותר מעשרים שנה באחת ממוצאי השבתות התגלגלתי במקרה לביתם של דוד ונעמי באלון שבות, למשהו שלא הכרתי – מלווה מלכה לצורך התרמה לצדקה. ראיתי שם זוג חביב, למיטב זכרוני עוד לפני חתונתם, עם נגנים נוספים. לא הכרתי אתכם אז (נזכרתי תוך כדי במשהו במעומעם שאפי סיפר לי פעם שיש לו אחות שמנגנת על כינור)אבל עשיתם עלי רושם מאד חזק. זה היה ערב מופלא של ניגונים ונשמה שהרגשתי שהוא מגיע ממש מתוך הלב, כשצלחת ההתרמות נמצאת רחוק על השולחן במטבח, וממש לא מעסיקה אתכם. כל כך התלהבתי, שכשחזרתי הבייתה לא התאפקתי והתקשרתי לירמי, ואמרתי לו שחייבים לעשות איזה ערב כזה בהימלפרב. ירמי היקר שלא הבין ממש הבין מאיפה נפלתי עליו ב-23:30 בלילה – הקשיב בסבלנות להתלהבותי, ואמר שזה רעיון טוב ואולי נדבר על זה מחר בבוקר…
הייתה זו הכירות ראשונה עבורי עם אבי, בחור משכמו ומעלה, עם עיניים טובות כל כך ונוכחות כובשת במובן הטוב של המילה. לא יכולתי לשער אז – עד כמה אוהב ואעריך את האיש היקר והטוב הזה בהמשך הדרך.
אני רוצה לכתוב לכם כמה רשמים שעולים בזיכרוני כעת מהמפגשים שהקב"ה זימן לנו במהלך הדרך במעגלים השונים. בטח יצוצו בהמשך זיכרונות נוספים, ואז אצטער שלא הכנסתי אותם פה… אשתדל מאד להימנע מהגזמות וסופרלטיבים, כי אני יודע עד כמה שהוא סלד מכך.
אני לא מצליח לזכור בדיוק מתי היו ההזדמנויות הנוספות שיצא לנו לראות את שניכם מנגנים,אם זה היה שוב אצל דוד ונעמי או במקומות אחרים (ומן הסתם היה זה גם לאחר שנעשינו קצת מִשְפּוֹחֶה עם נישואיהם של מיכאל ותמר). אני רק זוכר שאשתי האהובה נעה ז"ל אמרה לי שהיא מקנאת בכם על המוזיקה היפה הזאת שאתם מנגנים ביחד…
המפגש הבא היה בישיבת הכותל, כשבאתי לשם עם תלמידי כתת יב' מקדמת שחינכתי. עכשיו שמחתי לפגוש אברך שלומד ברצינות ובהתמדה, ועם זאת מתענין במה שקורה בבית הספר, ומה זו כתה מקדמת, ולאן הם יכולים להגיע אחרי התיכון, ועוד כל מיני שאלות שלא כל אחד שואל, אלא רק מי שמתענין באמת.
זמן קצר אחרי שעברנו לכפר עציון הגיע אורי, בננו הבכור למצווות, ומאד התלבטנו איך נכון לחגוג לו. בסוף חשבנו שמתאים לנו לאמץ את רעיון מלווה המלכה למטרת צדקה, והתקשרתי לאבי. בדיוק חזרתם אז מהשליחות, ותכל'ס די נפלתי עליכם.. לקח לאבי ממש מעט זמן לומר לי, שאמנם התרחבתם ב"ה משפחתית, וכבר הרבה זמן לא עשיתם את זה, אבל כמה תשמחו לעשות את זה, וכמה אתם מודים לנו על הזכות לחזור לעניינים הללו.. לא ידענו איך זה יצא, ואיך זה ישתלב באווירה הקיבוצית כאן, אבל עשיתם את זה כל כך יפה, עדין ומרגש, עד כדי כך שחברים זכרו והזכירו לי עכשיו, אחרי נפילתו, את הערב ההוא מלפני 12 שנה (כמובן שלא הסכמתם לקחת אגורה לעצמכם – למרות ניסיונות השכנוע שלנו).
למרות שעבדתי אז בעיקר בבית ספר אחר – אני זוכר כמה שמחתי לשמוע שאבי מצטרף לצוות של הימלפרב, וחשבתי שזה יהיה מצוין לבית הספר. כשחזרתי כעבור זמן – התחלתי להבין באמתמה היכולות והאיכויות שהוא הביא איתו אלינו. אנסה למקד כמה תחומים שעולים כעת בזיכרוני.
בתחום התורני והדתי – אבי היה מהדוסים שבחבורה. אני ייודע שזה לא תמיד היה לו קל, והוא שיתף אותי לא פעם בעמדה הלא נוחה שזה מציב אותו לפעמים מול מורים אחרים, מול ההנהלה ומול תלמידים, אבל הוא לא ויתר. הוא רצה כל הזמן להתקדם בתחומים של הקפדה משמעותית יותר בקיום מצוות, בצורתה של התפילה, בסטנדרטים גבוהים יותר של לימוד תורה. הוא שנא את העמדה של ויתור והתפשרות עם המציאות, ועוד יותר הרגיז אותו שעשו מזה אידיאולוגיה. במהלך הדרך היו מורים ורבנים שהיו בחדר המורים שלנו שכשהגיעו למתחים מהסוג הזה – בחרו לפרוש ולמצוא לעצמם מקומות המתאימים יותר להשקפת עולמם ואורח חייהם. אינני יודע אם אבי גם שקל בתוך תוכו לעשות כך, אבל גם אם כן – מעולם לא ראיתי רמז לדבר שכזה כלפי חוץ. אולי בתור בוגר בית ספר, ובטוח בתור איש כל כך אכפתי ואמיתי עם עצמו – הוא לא ויתר, והתעקש והתווכח ונלחם למען כל הדברים שהוא האמין בהם. אני זוכר בכאב את האמירה שלו – שאולי פעם נחליף תפקידים – שהוא יהיה המכיל, והנחמד והסובלני, ויתנו למישהו אחר להיות הנודניק שתמיד מחפש יותר ונאבק לשם כך..
אחת השיחות היותר מעניינות שהייתה לנו בשנה שעברה הייתה בנושא של המילה "מורכבות". זו באמת אחת המילים הכי נשמעות בהימלפרב, ואני זוכר איך אבי התקומם כנגדה, ואמר – מה באמת הכול מורכב ומסובך? אין דברים שהם פשוטים וברורים שצריך להציג אותם כמו שהם?
עוד יצא לנו לדבר על זה שוב בקיץ, כשנכנסתי לניהול, ואמרתי לו שאני מתכוון לשנות קצת את הקונצפט של ישיבות המחנכים השבועיות, כך שבכל שבוע יעביר את המפגש אחד המחנכים בנושא הקרוב לליבו (ב"ה – עד עכשיו זה הולך מצוין! לא פעם אני חושב תוך כדי כמה הוא היה נהנה מזה). ביקשתי ממנו לפתוח דיון על המורכבות ומוקמה בבית ספרנו. הוא חשב לרגע ואמר – מעניין, וואלה יש מה לעשות עם זה. כמה עצוב לי שהוא לא איתנו לעשות את זה. אני בטוח שזה היה מרתק ומשמעותי מאד.
ובמקביל לעקשנותו ודבקותו בעקרונותיו, כמה הוא היה איש של קירוב ודרכי נועם. כל הזמן הוא חיפש בכל דרך להאהיב את עבודת ה' בטוב – בעשיית ציציות, בקבוצות לימוד לא פורמאליות, באירועים של נגינה ושירה, ולא התייאש גם כשההיענות הייתה נמוכה. אני זוכר אותו מצטער אחרי אחד מאירועי הנגינה והשירה במסדרון הכניסה שלנו – למה לא מגיעים יותר? ואיפה השביעיסטים והשמיניסטים שיכולים להעיף את זה קדימה? כמה התרגשתי כשביום הנורא שהוא נלקח מאיתנו, ואנחנו עוד היינו בשוק ולא ידענו עד הסוף מה לעשות עם עצמנו – השביעיסטים והשמיניסטים הובילו שם נגינה ושירה כל כך יפה ומרגשת, עם מאות של תלמידים ששרו בדביקות ובעוצמה, ושוב – ביום השבעה, ובטיול השנתי עם כיתות יא'. אז אבי – משהו מזה בכל זאת הצלחת להעביר אליהם…
וכמובן – בחסד האין סופי שלו שכולם מדברים עליו. זוכר את עצמי מופתע, כשריכזתי בתור רכז שכבה את נושא המעורבות האישית – ופתאום אבי צץ משום מקום באיזה בית אבות ליד ישיבת איטרי, מביא את ההרכב ומנגנים ומשמחים. לא ידעתי בכלל שהוא קשור לזה, ושהוא עובד עם החבר'ה, ושבכל פעם הם מגיעים למקום אחר ועושים לאנשים טוב על הלב.זה היה כל כך טבעי ומובן מאליו שהתפקיד הזה יגיע אליו, ושהוא יעשה אותו מתוך הלב הענק שלו, בכל הרצינות והיצירתיות שלו. זה פשוט היה תפור עליו.
ומכאן אני מגיעלתחום אחר, ולא ממש אחר – היסודיות והראש הגדול. לפעמים זה היה פשוט מעצבן לראות עד כמה שהוא יסודי בכל דבר שהוא לוקח… לא מוותר לעצמו בשום פינה. בהוראה, בחינוך, בקשר עם התלמידים, בקשר עם המורים המקצועיים, בפרויקטים שונים. בעצם בכל דבר שהוא נגע בו, בכל דבר תורה שהוא אמר אחרי התפילה בבית המדרש, בכל דיון שהתפתח בין מורים בכל הקשר שהוא. אין חיפופים, אין עיגולי פינות. כמובן שחלילה הוא לא בא בטענות או בתביעות לאחרים, אך עצם ההימצאות ליד התביעות העצמיות שהוא דרש מעצמו (לפחות אלו שידענו עליהם) העמידה אותי לא פעם בשאלה מביכה – ומה איתי?… צצות לי כרגע כמה דוגמאות בראש מהשנה האחרונה, אבל התחושה חזרה על עצמה עוד פעמים רבות. בשנה שעברה שיניתי את מבנה הישיבות הפדגוגיות בשליש ב'. הרגשתי שהרבה פעמים יש שם המון בזבוז זמן והן לא ממש יעילות, אז במקום ישיבות ארוכות על כל כיתה בפורומים נרחבים – ניסינו את "מודל השוק" שהמחנכים יושבים באולם אחד, והמורים המקצועיים מדווחים להם איש איש בתורו על תלמידיהם. כולם מאד שמחו על כך – זה הלך הרבה יותר מהר וחסך המון זמן יקר, גם למחנכים וגם למורים המקצועיים. במשובים על כך היו פידבקים מעולים. חוץ ממחנך אחד, שלמרות שחזר ממילואים ארוכים מאד, והיו לו כמה דברים לעשות עם הזמן היקר שלו – הוא כתב ואמר לי שחסרה לו הישיבה המשותפת ביחד, וחשיבת הצוות על כל תלמיד ותלמיד. אבי ממש הרגיש שזה פחות רציני לעשות את זה ככה, ושאולי מפספסים בדרך הזאת דברים חשובים, ואני לא האמנתי שיש מישהו כזה שבאמת רוצה לחזור אחורה ולבזבז מרצונו הטוב את הזמן היקר הזה…
ודוגמה נוספת, בהיערכות בקיץ לקראת השנה החדשה אמרתי לרב שלומי שאני חושב שצריך מישהו שייקח אחריות על תלמידי המב"ר המפוזרים כתות י'. והוא אמר לי שהוא מסכים עקרונית – אבל ממי נוכל לבקש את זה? כשחשבתי והצעתי את אבי – שלומי אמר לי שאין סיכוי – אתה יודע כמה דברים הוא עושה? התקשרתי בדחילו ורחימו לאבי (שהיה אז עם הגדוד איפה שהוא ליד נהריה ביום המי יודע כמה במילואים). הייתי בטוח שזו שיחה של שתי דקות שהוא אומר לי לא בנימוס. כמובן שזה התפתח לשיחה מרתקת של שעה ומשהו על מה שעובר עליהם שם והתמודדויות הלא פשוטות ("לא פשוט", כמה פעמים שמעתי אותו אומר את המילים הללו! לא יגיד כמו כולנו – קשה, סיוט, זוועה… אלא – לא פשוט. כלומר – ברור שעושים את זה, רק צריך לחשוב איך מתגברים על האתגריות הטמונה בכך..). וכשהגעתי לדבר עצמו אז היה לו ברור שהוא לוקח את זה כי זה נורא חשוב ומשמעותי, והוא ימצא לזה את הזמן, וכבר יש לו כמה מחשבות. ובאמת – במעט הזמן שהיה לו לקראת השנה החדשה ובשבועות הראשונים כשעוד היה בבית הספר – הוא השקיע בזה המון – דיבר עם התלמידים וההורים, ובנה מערכת תגבורים מאד חכמה ומותאמת לצרכים השונים, והזיז מפה ומשם כדי שהכל יסתדר, ונורא התעקש שתהיה להם גם שעה עם המחנכים – ולא רק תגבורים לימודיים, כי זה נורא משמעותי לקשר האישי, ואפילו תלמידים שלא רצו תגבורים לימודיים כי כרגע זה לא התסדר להם במערכת – אז הוא אמר להם ולי שמבחינתו הם עדיין בתוכנית, והוא יהיה איתם בקשר, ויעקוב אחרי מה שהם צריכים וישמש להם ככתובת..
מעצבן אחד, יאללה, תשחרר – הם אומרים לך שהם לא רוצים, אז תוריד מהראש שלך ותשקיע בשאר… אבל אין סיכוי שאבי יוותר, אם זה מישהו שצריך, גם אם התלמיד עצמו לא יודע את זה – אבי יקח עליו אחריות. ואנחנו צריכים עכשיו למצוא מישהו אחר שימשיך את זה וישתמש בפלטפורמה המצוינת שבנה כדי לעזור להם ולקדם אותם. ב"ה במעורבות החברתית מצאנו מי שהסכים לקחת על עצמו את האחריות (הרב אורי דורון), וכולנו מתפעלים מהתשתית שאבי כבר הספיק להקים במעט הזמן שהיה לו עבור השכבה הזאת שלומדת בכתה י' השנה.
ולקראת השנה החדשה אבי אמר לי כמה פעמים כמה הוא מתרגש ושמח לחזור ללמד, וכמה היה חסר לו הקשר עם תלמידים ועבודת החינוך וההוראה. ומתחילה השנה ויש שביתה. ואני חושב שהיא ממש לא במקום ובזמן הנכון, ויש דיבורים בתוך חדר המורים, וחלק מלמדים ומפרים את השביתה וחלק לא, ואבי, שאני יודע כמה הוא משתוקק מבפנים ללמד, ולא באמת עושה את החישובים של יורידו או לא יורידו לי מהמשכורת, מסביר לי בסבלנות ובנחת שארגון זה דבר חשוב, ואסור לנו להפר את השביתה, וכמה היא עזרה בעבר לאלו ולאלו, ושצריכים לשתף פעולה ולעמוד מאחורי ההחלטה של הארגון. ואני משתגע בתוך תוכי – עד שיש לך הזדמנות לחזור ולעשות את מה שאתה אוהב באמת – מה אתה צריך להיות נאמן עכשיו לארגון המורים דווקא? בוא אני יעזור לך, ונתאים קצת את האידיאולוגיה למציאות, ונמצא את הדרך להצדיק לעצמנו למה אנחנו לא שובתים… גם כאן אין סיכוי שאבי יסכים לזה. עם היושרה שלו – הוא לא יוותר ולא יעגל לרגע…
וכשחזרנו – כמה הצטערתי שהמילואים שוב תקעו לו את התוכניות. אילנה סיפרה לי כמה הוא התבאס לקבל את ההודעה על הצו 8, וכשנכנסתי לכתתו כדי למלא את מקומו בלימוד הלכה ושלחתי לו תמונה שלהם לומדים – הוא ענה לי בהמשך היום:
עמינדב
קשה לי לתאר כמה זה מרגש אותי ומחמם את ליבי…
קשה לי אפילו להסביר למה… אולי בגלל הניתוק והמעבר הכל כך מהיר לעולם הצבא, או חוסר הידיעה של מה הולך להיות איתנו… ואיפה נהיה מחר…
ודרישת שלום מעולם היציבות היחסית, מאוד משמח
ובתוך כל התפקידים והאחריות שהוא נטל על עצמו – גם היה הכי יסודי בדברים הקטנים. שוב ושוב – מביא את הקפה והתה והסוכר לחדר המורים, ושוב ושוב שם בעצמו את הכוסות במדיח, וקונה כוסות חדשות ומטביל לרווחת כולנו. בלי תמורה, ובלי הערכה ומילה טובה מתבקשת מצידנו. כי הוא לא יכול לראות כיור מלא בכוסות מלוכלכות, ולמה שמורים ירגישו שחסר להם קפה או סוכר כשהם מפטפטים להם בחדר המורים בנחת?…
ומכאן אני עובר לתחום נוסף, גם לכאורה אחר, אבל הכול קשור מבפנים. איזה איש שיח הוא היה! סיפרתי קצת בשבעה שחלקנו את אותו חדר עבודה בשנים האחרונות, הוא הרב, ואני רכז פדגוגי. האמת שתנאי העבודה ממש לא היו משהו… החדר של אבי זה אומר מיד שזה מחסן לכל דבר אפשרי – ציוד מוזיקה ומחשבים, וכרזות ותמונות תורניות, וציציות וכיפות, וספרים וחוברות ופרסומים כאלו ואחרים בקרטונים ועל המדפים העמוסים לעייפה, ושקיות של קפה ותה וסוכר לחדר המורים, ועד שאתה צולח ועובר את כל אלו ואתה מתיישב בכסא– קשה מאד לעבוד ככה, כי על המקלדת יש כמה קופות צדקה ודפים ומשימות שעוד צריך לעשות, והמחשב עצמו עמוס במלא דברים חשובים.. וכשנדמה לי היה שכבר באתי אל המנוחה ואל הנחלה אבי קופץ לרגע, ורק שואל שאלה, ואני מבין שהלך היום, כי השיחה איתו ממש לא תיגמר בקרוב… זה תמיד היה מרתק, ולקח באסוציאטיביות למחוזות לא צפויים, פעם על שבת רבני צוהר ומה שעלה בה, ופעם על חוויות המילואים עוד מימי בית עומאר הזכורה לשמצה, ופעם על הקהילה המקסימה שלכם והפרויקטים המדהימים שלה, ופעם – עצות חכמות על איך נכון לנו לבחור רב קהילה בכפר עציון, ופעם על ידידיה וולף המתוק, ופעם סתם סיפור מטורף על ביקור שלו ושל דוד אצל אחד מחברי הקהילה בהדסה והמפגש שם עם הרב גרוסמן ומה שסיפר שם על מפגשו המפתיע עם אחד מבוגרי הימלפרב אי שם בסין (בטח אתם מכירים), והמון פעמים על עניינים חינוכיים, וביקורת כזאת או אחרת (תמיד בונה ועניינית!) על איך שהדברים מתנהלים בבית הספר, ואיך הם צריכים להתנהל אחרת… ועל חוויות של נגינה משותפת, וחתונות שהוא עורך וזוגות שהוא פוגש, ומילואים שהוא עושה, ועוד ועוד, אף פעם לא משעמם…
תמיד הסתדרנו מצוין בחדר (לפחות כך זה בהרגשתי…) , וכשאחד היה צריך לעבוד – השני מצא מקום אחר. ידעתי שהשנה אצטרך יותר את החדר בשל עבודת הניהול, לא היה לי נעים לבקש ממנו לעבור לחדר אחר עם אילנה, אבל הוא עשה את זה בכזה חן וחביבות, וצ'יק צ'אק העביר את כל האוצרות שלו לחדר השני. נפרדתי בצער רב מכל הבלגן הזה והחיים המעניינים שהוא שהכניס לחדר המשותף שלנו. אמרתי לעצמי שעוד אתגעגע לזה, ולא ידעתי עד כמה ולמה…
והאמת שלא פעם גם היו שיחות מפתיעות בתזמונים שלהם. זוכר איזה טיול שנתי אחד שהוא הצטרף אלינו כמלווה ליום לאחת הכיתות שהוא לימד ולא חינך (לא זוכר שיצא לנו לחנך באותה שכבה), ופתאום אני מוצא את עצמי משום מקום בדרך שמעין עקב לשדה בוקר שומע את אבי מספר בהתלהבות על חוויותיו מהשליחות בממפיס (לא הייתי שם אף פעם, אבל אני מניח שהנופים שם לא ממש מזכירים את הנגב..). מודה שהסיפורים היו באמת מרתקים, ופתאום גרמו לי הרהורי חרטה – למה בעצם לא יצאנו לשליחות בעצמנו?… או באיזו חופה בחתונה של בת של אחד המורים – אני מוצא את עצמי שומע סקירה מרתקת על האתגרים שבהכנת זוגות חילוניים לחתונות, ומה זה אומר להיות רב מחתן במסגרת צוהר. לכל הרוחות – מתי אתה מוצא זמן גם לזה??
ותמיד תמיד, הכול בעין כל כך טובה ומפרגנת. אל מול העוצמות שהוא הביא איתו והטוטאליות שבה הוא עשה את הדברים היו לי קצת ייסורי מצפון ורגשי נחיתות בתוכי[זוכר פעם אחת ששיחקתי עם תלמידי המב"ר שלי בסוף יום כדורגל במגרש, והחבר'ה שיחקו בלי חולצות… כמה התביישתי כשאבי עבר ליד והסתכל בחיוך, ידעתי שאצלו זה לא היה עובר, אבל הוא ידע לפרגן בלי מילים לדרך שבה אני עובד עם התלמידים שלי]. הוא תמיד נתן לי תחושה טובה, לא זוכר שום מילת ביקורת, ולהיפך – תמיד הערכה והעצמה. הוא פרגן לי מאד על הכניסה לניהול בשלבים שונים, ונתן לי תחושה מאד טובה של שיתוף פעולה אמיתי. הרגשתי שזה חבר שבאמת יהיה איתי במה שצריך ויעמוד לצידי במה שאבקש.
וברמה האישית החברית שמעבר לבית הספר, הרגשתי שאבי מאד איתי בשנים האחרונות מאז פטירתה של נעה. התייצבותכם המרגשת עם יהודה המקסים (שבכלל לא הכיר אותנו) גם ביום השלושים וגם ביום השנה לנגן עבורנו הייתה הרבה יותר מסתם טובה, זו הייתה שותפות אמיתית איתנו במקום הכי קשה וכואב לנו, והיכולת לעשות מהאבל והצער האין-סופיים תפילות ומנגינות. אנשים רבים כל כך הזכירו ומזכירים לנו כמה טוב הבאתם אתכם לימים הללו. ושוב – לא הסכמתם לשום תשלום, ובקושי בקושי הצלחנו לשכנע אתכם לבחור את מטרות הצדקה שאליה ילכו התרומות שלנו. באיזו רגישות וסבלנות הלכתם איתנו בבחירת השירים ובהתאמתם. אני מסתכל שוב ושוב בדמעות בסרטים שלכם מנגנים עבורנו, ויודע ומעריך כל כך עד כמה זה היה משמעותי לנו, ולנעה…
וגם, אבי ידע לקבל את פנינו כל כך יפה כשבאנו (ועוד נבוא!) להתארח בקהילתכם המדהימה. כל אחד מילדינו הרגיש כל כך בטוב ובנוח אצלכם, כשאבי חייך אליו במאור פניו, התעניין בו ושמח שמחה אמיתית בבואנו. ושוב, ברגישות רבה, האינסטינקט הגולדברגי המיידי של הכנסת אורחים – "אולי תבואו לארוחה? נשמח מאד…" ואחרי זה ההבנה שכרגע אנחנו צריכים את הזמן המשפחתי לעצמנו, ונתינת תחושה טובה לגמרי על כך.
אני רוצה לשתף בהקשר הזה בעוד שתי הודעות שקיבלתי מאבי.
אחת בזמן האחרון, כשהוא ארגן את הביקורים והניגונים אצל הרב שמואל – שיזכה בע"ה להחלמה מליאה. כתבתי לאבי שקצת קשה לי מהמקום האישי שלי להגיע לשם. והוא ענה לי ברגישותו ובפקחותו:
… לגמרי מובן. נדבר. ממש ממש בלי הרגשה של מחוייבות, והקושי לגמרי ברור.
אבל אולי דווקא זה יפתח משהו… זה בוודאי מצוה גדולה. נדבר ואם יתאים…
ואכן הוא פתח לי משהו, וזכיתי להגיע מאז בפעמיים שהיינו ולהתרגש מאד עם החבורה.
אבי ידע לנגוע לא לנגוע במקומות של ההתמודדות האישית שלי עם האבל שלנו, ברגישות ובאמפתיה, אך בלי לדחוף את עצמו, ובכבוד אמיתי למקום שבו אני נמצא.
במהלך הערב המרגש והעוצמתי כל כך שערכתם אתמול לכבודו, נזכרתי בהודעה שהוא שלח לי לאחר יום השנה בו ניגנתם עבורנו:
עמינדב…
אני כבר שלושה ימים הולך עם התחושה המיוחדת והמרוממת מיום ראשון בערב. יכול לדמיין כמה זה מורכב וקשה, אבל הצלחתם להעביר כל כך הרבה מנועה לאחרים. עשיתם זאת פשוט בטוב טעם, בנעימות, בכאב עצום, ובמתיקות גם יחד. הילדים שלכם פשוט מתוקים!!!
בע"ה תזכו להמון שמחות ונחמות..
חודש טוב, ותודה שוב על הזכות להיות שותפים.
באופן מצמרר מבטאות המילים הללו באופן מדוייק את תחושותישלי בעקבות הערב הכואב המרומם כל כך שבניתם לכבודו של אבי.
מאד אהבתי את האיש היקר והטוב הזה, נהניתי להיות במחיצתו במעגלים השונים שזימנו לנו החיים, ולעבוד עימו בשותפות אמיתית וחברות נאמנה לדרך. מתגעגע אליו ממקום עמוק עמוק בתוכי.
ואתם –
הדרך שלכם רק מתחילה,
אני מתפלל ומייחל שהקב"ה ייתן לכם כוחות לפסוע בה, עקב בצד אגודל,
לא צריך למהר לשום מקום, ומותר מדי פעם גם לחזור אחורה, ולהשתהות, ולהתבונן…
ואבי היקר והטוב ילווה אתכם בכל מקום בו תהיו.
אתכם בכל לבי – ע.